ברוח תנועת הפנתרים השחורים, אשר דרשו חלוקה צודקת של העוגה, אנחנו אומרות: הדמוקרטיה תהיה לכולן או שלא תהיה דמוקרטיה.
הדחיפות המאיימת לא משכיחה מאיתנו את השורשים של המשבר הנוכחי, הנעוצים ב'סדר הישן' מעלה הריקבון, סדר שגידל בקרבו את התפלצות הפוליטיות המאיימות עליו כיום. אותם שורשים מגבילים את כוחה של מחאת הזרם הממלכתי היוצא נגד הממשלה.
מצד אחד, חוסר היכולת, וגם הרצון, להתגבר על האוקסימורון הגדול של 'מדינה יהודית ודמוקרטית' עולה למחאה בתמיכת הציבור הפלסטיני בישראל. מצד שני, ההיאחזות העיקשת בפנטזיית "ארץ ישראל הישנה והטובה" מכסה על היסטוריה של דיכוי וקיטוב מעמדי-אתני. היא משחקת לידי הניכור הפוליטי הקיים, ומצמצמת את מעגלי ההשתתפות במחאה בקרב הציבור היהודי.
כך, התעלמות מאי-שוויון הולך ומחריף וריכוזיות קיצונית של כוח ומשאבים, פועלת לטובת מחנה הימין הדורסני וכנגד הצורך לבנות מולו תנועת התנגדות רחבה.
המרחב הדמוקרטי עליו המחאה נאבקת הוא חלקי ומוגבל מאוד. אין זה הופך אותו לחסר חשיבות, רחוק מכך, אך המאבק על שימורו תלוי כיום בהרחבתו ובהעמקתו של אותו מרחב. במילים אחרות, גם אם היינו רוצות (ואנחנו לא) אי אפשר פשוט לחזור אחורה. הצלחה דמוקרטית מחייבת את הרחבת המבט, החזון, האג'נדה והדרישות. ובעיקר, היא דורשת התארגנות אזרחית מחודשת ושוויונית.
--- ההצגה של הימין הדורסני ---
חוגי הימין הדורסני מדברים כעת השכם והערב בשם הדמוקרטיה. מעל כל במה אפשרית ובכל ערוץ טלוויזיה הם מספרים על האליטות ששולטות במדינה באופן לא דמוקרטי. הם אומרים לנו שהרפורמה נועדה "לתקן" מצב בו קבוצה אחת קטנה קיבלה כוח-יתר, כך שהפכה לגורם דכאני כלפי כל השאר. מי הן האליטות? ומי הם הכוחות המבקשים להפילן? מי הם המדוכאים האלה שבשמם הם מדברים? לרגע אפשר לחשוב שמדובר במאבק על שוויון. אבל לא. ברור שלא בזה מדובר. הציונות הדתית המתנחלת, הנהגת הליכוד הרופסת, המשיחיים והכהניסטים – כל הימין הקיצוני החדש-ישן הזה, בעצמו אליטה מכל בחינה ובכל מובן, חוזר ומספר לנו סיפור מעשייה.
כשהכוחות שהשתלטו על הממשלה מדברים על "בעיית ייצוג" הם לא מבקשים ייצוג לאף קבוצה נרדפת, מודרת או ענייה, ובטח שלא תיקון אמיתי ושוויון עבורן. נהפוך הוא, הם אלה שמוסיפים ודורסים ברגל גסה ואלימה כל קבוצה שהם מספרים עליה שהיא "מיעוט", שיש להכפיף לרצון "הרוב" – הקהילה הגאה, בעלי מוגבלויות, נכים, נשים, דיירי דיור ציבורי, מבקשי מקלט והרשימה עוד ארוכה ובכל יום מתארכת. הימין הקיצוני לא נאבק נגד האליטה על העלאת שכר לקופאיות, מנקים ונהגי אוטובוס, אלא הוא עצמו זה שדורש לקצץ בשכרם.
עבור אליטת הימין כולנו מיעוטים שבשם ה"דמוקרטיה" יש לגזול את קולם ואת כוחם הפוליטי, ולהניח אותם בידיה שלה. תחת ההצגה של מאבק ב"אליטות" הימין הקיצוני מנסה להרחיב עוד ועוד את הכוח שלו עצמו, עד מצב בו לא יישארו כוחות חזקים אחרים במערכת השלטונית או בחברה האזרחית, יישאר רק מוקד כוח אחד, מרוכז ודורסני, אטום ועיוור לכל הכפופים לו.
הימין הקיצוני, אם כן, הוא אויב הדמוקרטיה, לא משנה כמה פעמים יטען שהוא פועל בשמה. דמוקרטיה דורשת שוויון בכוח. לא רק שעריצות הרוב לעולם אינה דמוקרטיה, אלא שבמקרה הזה אף מדובר ברוב מומצא, מאחוריו עומד מיעוט רב-עוצמה ותאב כוח. בפועל, אם אכן יש אליטה פוליטית בישראל, ברורה ומובחנת, שריכזה בידיה כוח חסר תקדים והרבה מעבר לגודלה, הרי שזו ההנהגה של הציונות הדתית. בעשורים האחרונים היא ניתבה כספים למוסדותיה ופעילותה המזיקה מכל תקציב שהצליחה לשים עליו יד. כך בנתה את עצמה, לבנה אחר לבנה, גרעין תורני אחר גרעין תורני. כל זאת בתמיכת הכוחות הפוליטיים של 'הזרם הממלכתי' המוחה כיום נגדה, שאפשרו וסייעו בבניית השכבה האוליגרכית הזו לאורך עשורים.
הדמיון הפוליטי הימני-קיצוני של הציונות הדתית, אותה כוחנות חשופה שלא זקוקה לתירוצים והצדקות ממלכתיות, מתחבר היטב לייבוא האידיאולוגי מאמריקה של פורום קהלת ודומיו. מדובר באותו טרלול שזוכה בטעות לתואר 'שמרני' בעוד מטרתו חתרנית: לעקור את הישגי מאבקי העבר, של נשים, עובדים, מיעוטים, להט"בים וקווירים. זאת לטובת חיזוק שליטתה של אליטה כוחנית וגזענית, שלא תסתפק בפחות מציות מוחלט של הנתינים. הדרך לשם עוברת בהתעללות שיטתית בעניים, למען יראו וייראו כל השאר מפני "כוחות השוק"; ובחבירה לשחיתות המערכתית של מפלגות ופוליטיקאים שאינם נדרשים עוד לחוקי 'המנהל התקין' ו'הפרדת הרשויות'.
--- המאבק על איזו דמוקרטיה? ---
צמיחת הימין הסמכותני אינה ייחודית לישראל. את עלייתו הגלובלית ניתן לזהות בהתחזקות מפלגות לאומניות בהודו ובאירופה, בתורכיה של ארדואן, בעלייתו של טראמפ בארה"ב ובולסונארו בברזיל. בעיניהם, ההסדרים והמוסדות של "הדמוקרטיה הליברלית" הם סרח עודף של הסדר הישן[1], שעדיף להיפטר ממנו בהקדם האפשרי.
בעינינו, התואר המתאים למשטרי הסדר הישן הוא אוליגרכיה ליברלית: מדינות שמאפשרות לנתינים "לבחור" בקלפי פעם בכמה שנים וכוללות זכויות פרט ושוויון פורמלי, אך משאירות את הכוח העיקרי לעצב את החברה בידי מעמד שליט – ברית של אליטות כוחניות שאוגרות נכסים והשפעה. רק התנגדות ציבורית משמעותית מצליחה לעכב את אותו מעמד שליט בדרכו החמסנית.
משטרים אלה הם שהולידו את השחיתות המבנית העמוקה והחשופה שאנו מזהים היום. הם עשו זאת כשהגדילו והעמיקו את אי-השוויון והפריטו את המרחב הציבורי, לטובת רווחיו ועוצמתו של ההון הגדול והפוליטיקאים הקשורים בו.
דמותו של נתניהו היא ביטוי מקומי חיוור לאותו תהליך מתמשך של השחתה קפיטליסטית. זו מתרחשת ברחבי העולם ומביאה עמה ממשלות שמעדיפות להישאר עם האוליגרכיה אך לזרוק לפח את הליברליזם, לטובת אידיאולוגיה של שנאת זרים ומודל אחד ויחיד של "ערכים מסורתיים".
בישראל בפרט, ההסדרים הליברליים היו תמיד 'על תנאי', כפופים לעליונות אתנית של מדינת הלאום היהודית. בשילוב עם אי השוויון הגבוה שמאפיין את הקפיטליזם הישראלי, וההפקרה החברתית של אוכלוסיות שלמות תחת הממשלים הנאוליברליים – "ההפיכה המשטרית" הנוכחית צומחת על קרקע פורייה במיוחד. קצב התקדמותה המסחרר מעיד על כך שהסדר הממלכתי היה מחורר ופגיע, וכלל לא בטוח שניתן לשקמו. הבנה זו מתחילה לשקוע בקרב חלקים מהמחאה כנגד הממשלה.
לכן זה זמן טוב לשאול: האם קרב הבלימה נגד הרפורמה, אפילו ויצליח חלקית, ימנע את הרפורמה הבאה? את הבן-גביר הבא? והאם בשם ההתנגדות שלנו למשטר אוטוריטרי של הימין המטורלל עלינו לתמוך ללא סייג באליטות אחרות או להריע לממשלות הקודמות? לממלכתיות הישראלית? לכתוב שירי הלל לבג"ץ? לחבק את שלטון ההון?
הרפורמה והממשלה הנוכחית אכן הובילו למצב חירום, כך שאין באמת ברירה אלא לפעול לבלימתן, אבל הן גם פועל יוצא של ההיסטוריה של המקום הזה. היסטוריה שכוללת בתוכה עשרות שנים של משטר עליונות יהודית המתבסס על גזל ודיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית. מי שחיו פה לפני הקמת המדינה ומי שעדיין חיים פה – בני ובנות אדם שיכולנו לראות בהם שותפים שווים לעיצוב המרחב ובחרנו לתפוס אותם כנחותים ולהפוך אותם לאויבים; היסטוריה והווה של פשעים קשים ואפליה מתמשכת של המדינה גם נגד המשפחות של חלקנו – יהודים שהיגרו לכאן ממדינות ערב, אסיה, אפריקה; מחיקת תרבויות ושפות של מרבית האוכלוסיות שחיות כאן, שיכתוב ההיסטוריה, צמצום הדעת והדמיון הפוליטי, וניסיונות סיכול מכוונים וממוקדים מצד המשטר לכל זיק אמיתי של תקווה.
ההיסטוריה הכואבת שלנו כוללת בתוכה דריסה ברגל גסה של כל מאבק עממי שהפציע כאן לרגע, כנגד כל הסיכויים: דיכוי אלים של מאבקים לצדק ולשוויון – מההפגנות בבילעין ועד הפגנות הצעירים ממוצא אתיופי; סיכול של שיתופי פעולה וסולידריות בין יהודים לפלסטינים באמצעות מעקבים, מעצרים ושלל סנקציות; מלחמה מתמדת נגד איגודים, הגחכה ובוז למנהיגים של מאבקי עובדים, למשפחות חד-הוריות ולמובילים אותנטיים וישרים שקמו מתוך אוכלוסיות נרדפות בארץ הזו. היסטוריה שכוללת בתוכה לא רק את המדיניות הדורסנית של הממשלה הנוכחית, אלא גם את המדיניות שונאת העניים, הנאו-ליברלית הקיצונית, תומכת האפרטהייד והגזענית של הממשלה הקודמת.
הסכנה ברפורמות הנוכחיות אינה למשטר ישראלי דמוקרטי. כזה אינו קיים. הפגיעה של הממשלה מכוונת לזכויות ליברליות הגנתיות וחלקיות, שחלות במידה משתנה על חלקים שונים מהאוכלוסייה הכפופה למשטר הישראלי. ריכוז הסמכויות בידי הממשלה וקידום מדיניותה מאיימים להגביל את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי וההתארגנות, יכולת הפעולה הפוליטית והתנגדות לשרירות לב ממסדית. מאחורי הסרת המגבלות הללו עומדות פנטזיות על גירוש אוכלוסיות וטיהור המרחב, אותה אלימות חסרת גבולות שהפוליטיקה הכהניסטית משתוקקת אליה, בדרכה לפתור את "הבעיה הערבית" אחת ולתמיד.
אנחנו, קולקטיב כאןתוקם, שותפים להתנגדות של המחאה הנוכחית לרפורמה המשפטית, ולהתנגדות למדיניות הממשלה באופן כולל. עם זאת, איננו שואפות לשוב אל ההזדחלות השקטה והרעילה לעבר אי-שוויון ממוסד; לא להפרדה ולגזענות המוחדרות בשגרה לחיים המשותפים, למוסדות ולנשמות שלנו; אלא לשינוי מהיסוד של החברה בה אנו חיות.
המשבר הנוכחי ממחיש לנו שאין כאן עתיד אם נמשיך לפעול מתוך החלוקות שהתקיימו עד היום, חלוקות שהמשטר עצמו עיצב ופיתח. ומי שמסתכלת דרך הסדקים שנפערים היום אל הבור הרקוב של המציאות בארץ, יכולה להיווכח בכך.
זאת הזדמנות להתעקש ולבנות כאן פוליטיקה אחרת. פוליטיקה שצריכה להיבנות מלמטה, תוך התעקשות על השתתפות שוויונית מלאה של כולן. פוליטיקה שתהיה מבוססת על היסוד היקר ביותר בחיינו הממשיים והיומיומיים: אהבה. עלינו ללמד את עצמנו כיצד להביאה לידי ביטוי ציבורי כצדק.
--- פוליטיקה דמוקרטית לכולן ---
על מה אנחנו מדברות כשאנו נאבקות על דמוקרטיה? אנחנו מדברות על אוטונומיה במובן העמוק, שלטון עצמי קולקטיבי, על היכולת שלנו לעצב את חיינו בעצמנו, חופשיים מעריצות השלטון וההון. דמוקרטיה, לכן, דורשת שוויון – שוויון בכוח לעצב את החיים המשותפים, את המרחב, את העתיד המשותף, את החלומות.
דמוקרטיה ליהודים בלבד אינה דמוקרטיה. לדמוקרטיה אין נכבשים, אין נתינים, ואין היא מסתפקת באזרחות פורמלית וריקה מתוכן והשפעה.
לא נתפשר על "דמוקרטיה" שגוזלת ומתעללת מצד אחד, ומחלקת כוח, קרקע וכסף לפי מפתח אתני ולאומי מצד שני.
גם לא נתפשר על "דמוקרטיה" לעשירים בלבד, דמוקרטיה למרבה במחיר או כזאת שמגנה בחירוף נפש על האינטרסים של החזקים ביותר. דמוקרטיה דורשת לשמוע גם את הקולות הקטנים ביותר, לתת גם להם חלק בעיצוב המרחב, לראות בכולם וכולן שותפים שווים.
בשביל פוליטיקה חדשה עלינו לוותר על המעמד והדימוי ההיררכי כחיילים וחיילות, כפקודים ופוקדים. ובאותה נשימה עלינו לחשוב על עצמנו פחות כאינדיבידואליות או כצרכנים. אנחנו צריכים לבחור, לחזור ולבחור באופן יומיומי, ולתפוס בשתי ידיים את הזהות שלנו כאזרחיות, כאזרחים, כבני ובנות אדם שקשורים בשורשינו אחת בשנייה. אנחנו צריכים לתפוס את עצמנו כתלויים באופן עמוק בזולת בדיוק כפי שהוא תלוי בנו, ולא לפחד מכך. יחד איתו ואיתה אנחנו קשורים בבעלי החיים. בעלי החיים שאינם סחורה או חומר גלם, שורה בטבלאות הכלכלן, שאין זה טבעם להיות סגורים במעבדות ובמשקים ומנוצלים לצורכינו, אלא אלה החשים, הנעים, המשתוקקים כמונו להתמיד בחיים, אלה הפוקדים יחד איתנו הוויה אחת משותפת. ואיתם, וממש כמותם, כולנו תלויים באופן הבסיסי ביותר ביציבות מערכת אקולוגית המאפשרת לנו חיים.
אנחנו צריכות להביט על מי שנמצא סביבנו ועל מי שלא, על מי שנראה לנו דומה ועל מי שנראה לנו שונה. עלינו לרצות באמת, במידה לא מבוטלת של אומץ לאחר היסטוריה עגומה כל כך בה התנו אותנו לפחד ולא לתת אמון – שכל מי שאיתו אנחנו חולקים את המרחב יהיה שותף שווה בעיצובו. שותפות מלאה באותו שטף מלא אהבה וכאב שהוא החיים החברתיים בארץ הזו. החיים שלנו כאן ועכשיו.
אנחנו תופסות את עמדתנו כחלק ממגוון של קולות חשובים שעולים עכשיו ביחס לצעדי הממשלה ולמחאה נגדם, מצד קבוצות שמוצאות את עצמן ברגע הזה בין הפטיש (הימני) לסדן (הממלכתי), ביניהן תנועת שוברות קירות, הקול של הקולקטיב המזרחי-אזרחי, ההתארגנות החדשה של השמאל האמוני ויוזמות נוספות.
--- אופק להתארגנות עצמית ---
אז מה נעשה עכשיו? עלינו להתארגן, היום יותר מתמיד, בתאים, בקהילות, בקבוצות. ומרגע שעשינו זאת עלינו ליידע את שאר הקבוצות על קיומנו ולהתחיל לשתף פעולה – בפעולות התנגדות, בלמידה, בסיוע הדדי, ובהמשך גם לקחת חלק בבניית מוסדות קיימים וחלופיים (בשכונה, בעיר, בכלכלה, בפוליטיקה, בתרבות), כאלו בעלי תכלית דמוקרטית אמיתית. עלינו לעבור מהתקיימות כאוסף אינדיבידואלים – אשר נפגשים ארעית באירועים ואז מתפזרים איש איש לביתו, שמתחבקים לרגע בהפגנה, ואז מוצאים את עצמנו לבד מול המכת"זית – לקולקטיב פוליטי מחויב וערני השואף למשטר של דמוקרטיה רדיקלית.
אל לנו לחכות שמישהו "יארגן" אותנו. אין מה להמתין לארגונים ש"יניעו אותנו לפעולה" או יחתימו אותנו על קמפיין. תנועה דמוקרטית-רדיקלית בנויה על התארגנות עצמית ואזרחות פעילה.
רק התארגנות – מיסוד כזה של יחסינו – תאפשר לנו להגן זו על זה ולבסס כוח אזרחי, אשר יאפשר לנו לייצר לאורך זמן השפעה – מושכלת וממשית, גם אם קטנה בתחילה – על הפוליטיקה בחלקת הארץ הזו.